|
|
כתבות ומאמרים
בשיטת מאנטק צ'יאה ובנושאי טאו נוספים
|
רוחניות על
המגרש
|
עמי נמני. "אסור לשכוח שאני עומד
מול
נערים שההורמונים שלהם בוערים על
200
קמ"ש".
מאת בילי
מוסקונה-לרמן, צילום: רובי
קסטרו |
|
| |
|
עמי נמני,37 , מאמן כדורגל,
מנהל מסעדה:
"אני אבא במשרה מלאה לשלושה ילדים,
בן זוג לאשה (קריירה בפני עצמה), ומאמן כדורגל ומנהל
מסעדה. אני מתחיל את היום שלי במדיטציה של עשרים דקות. לא
מוותר על זה. אני יושב כל יום עם הילדים שלי לארוחת צהריים
(התרגשויות, אכזבות, דיבורי לב, בירור משאלות) ועושה אותו
דבר עם הנערים בקבוצת הכדורגל (עשרים נערים בני 17-16)
שמשחקים בהפועל תל אביב וחולמים להיות שחקני כדורגל בקבוצה
הבוגרת. אנחנו נפגשים לחמישה אימונים בשבוע פלוס משחק
בשבת. וישנה גם המסעדה. זאת מסעדה משפחתית שאמא ואבא
מבשלים בה (אמא תורכייה, אבא טריפוליטני) ואני אחראי על
קניית הבשרים,60-50 קילו בשבוע ואחר כך לנקות, לטבל,
לחתוך. אז בתוך כל הבלגן הזה, שלוקח לכל הכיוונים, אני
מתעקש כל בוקר על עשרים דקות שהם רק לעצמי. לפני שכולם
מתעוררים, אני יושב לי לבד בפינה קטנה וממקד את הפוקוס
שלי. וכשאני קם מהישיבה הזאת, התחושה היא שכל היום, לא
משנה מה יקרה לי, אני אהיה קשור לציר שלי. שום דבר לא יוכל
לשגע אותי, להעיף אותי הצדה, לבלבל אותי ולהוציא ממני זעם.
שום דבר.
"לפני שמונה
חודשים ראיתי בערוץ המדע תוכנית על חבורת גברים שמתרגלים
קונג-פו במנזר שאולין בסין. למנזר הזה מגיעים נערים
בני ארבע ונשארים לחיות שם עד גיל שישים. המטרה של
השיטה הזאת, קונג פו, היא להביא את הגוף לתפקוד האופטימלי
שלו. מהתוכנית הזאת למדתי שיש לנו בגוף כוח צ'י, ואנחנו
יכולים לאלף את הכוח הזה ולשלוט בו. הם, בכל אופן, הצליחו.
זה הדליק אותי. הם יכולים לתלות את עצמם על חבל תלייה,
והחבל לא מצליח לשבור להם את המפרקת; הם מביאים את כוח
הצ'י לגרון ויכולים להמשיך לנשום, או לתקוע לעצמם חרב
במרכז הגרוגרת והחרב לא חודרת לגוף. אמרתי לעצמי: אם הם,
למה לא אני. התחלתי להתעניין בכוח הצ'י. שוטטתי באינטרנט,
חיפשתי ספרים והגעתי לספר הטאו, שעניינו כוח הצ'י. להפתעתי
גיליתי שיש בארץ מקום קטן, 'ענבר', שעוסק בלימוד המיומנות
הזאת.
"ארבעה חודשים
תרגלתי לבד מול ספרים שקניתי, ואחרי ארבעה חודשים צלצלתי
ל'ענבר' לקבוע פגישה עם גדעון בן ישראל - מורה מוסמך לטאו
שלמד אצל אחד המאסטרים הגדולים בעולם. ישבתי איתו חמש
שעות, תרגלנו יחד טאו והוא הכניס אותי לעולם שהכללים שלו
שונים מכל מה שהכרתי, עולם שבו גברים יכולים לשלוט על
האנרגיה המינית שלהם ולא להיות נשלטים על ידיה. אחת הבעיות
הנפוצות אצל ספורטאים היא בזבוז האנרגיה המינית, במיוחד
לפני תחרות ומשחקים. הטאו, לא רק שמאפשר לקיים יחסים לפני
תחרות, אלא גם מכוון אותך להיות מרוכז יותר אנרגטית ורגוע
מנטלית. אפשר בפירוש להגיד שביום שספורטאים ישלטו באנרגיה
המינית שלהם, הם יעלו את עצמם בכמה דרגות קדימה לכיוון
הניצחון. הגוף שלהם יהיה חזק יותר, הם יהיו מרוכזים יותר
והחשיבה תהיה בהירה יותר.
"החלטתי ללמוד
את הטכניקה הזאת, שדורשת תרגולים יומיומיים, דחיית סיפוקים
מידיים, פנאי נפשיוריכוז. זה לא עניין קל לגבר לשלוט בגוף
שלו בצורה שהפוכה לגמרי מכל מה שלמד עד היום. אנחנו, בתור
גברים, לומדים להתחרות, להשיג, לבצע ביצועים, לדהור קדימה
ולגמור. הטכניקה הזאת לוקחת למקום אחר, של שליטה, של
השהיה, של סבלנות.
"סיפרתי על
הטכניקה הזאת לנערים בקבוצה, והם כמובן נדלקו. הם התפלאו
מאוד על העובדה שייתכן שיהיו האדונים של היצר והגוף שלהם,
הם לא האמינו שזה יכול לקרות. אסור לשכוח שאני עומד מול
נערים שההורמונים שלהם בוערים על 200 קמ"ש והם רוצים
לדהור, אבל הלימוד הזה דורש סב לנות ואנחנו רק בשלב הראשון
שלו. היום אני מעביר אותם מדיטציות על המגרש, לפני ואחרי
אימונים. תרגילי המדיטציה והטאו שאני מעביר להם מלמדים
אותם להגיב בצורה מתונה במגרש, באולם ההלבשה, מול השופט,
ברחוב ובבית. וזה ההישג האמיתי.
"שלושה חודשים
אנחנו מתאמנים, והשינוי שקרה להם מדהים אפילו אותם. אף אחד
לא מאבד יותר עשתונות על המגרש. הם למדו לעודד אחד את השני
בכל מצב, הם למדו לא להגיב לשריקות עוינות של שופטים וקהל,
וכמובן גם לפרובוקציה של הקבוצה היריבה. הם יודעים להתמקד
בעיקר, במשחק, בלי לבזבז יצרים סוערים שמתפזרים
הצדה.
"הנה סיפור קטן:
שחקן הוחלף במשחק ויצא החוצה עצבני מאוד. האמת היא שאף אחד
לא מקבל את זה בצורה שלווה, אבל הוא הגיב באופן חריף
במיוחד. הוא התבקש על ידי מנהל הקבוצה למלא מים בג'ריקן
כדי שחבריו יוכלו לשתות, והתעלם מהבקשה. זאת התנהגות חמורה
מאוד שיכולה היתה לחולל מהומה, אבל אחד החברים שלו קם,
הלך, מילא את שני הג'ריקנים, והסיפור נגמר לאותו
רגע.
"למחרת קראתי
לשחקן שהוצא מהמשחק ושאלתי אותו, לפני כולם, למה התנהג כפי
שהתנהג. הוא הסביר שקיבל בלק אאוט ולא היה מסוגל לעשו ת
כלום. שאלתי אותו אם חשב באותם רגעים על הקבוצה, והוא ענה
שלא. ניתחנו את זה יחד וראינו איך הוא התמקד רק באגו שלו,
בלי להרהר בטובת הקבוצה. הוא חשב על זה רגע ואמר: אני
מתבייש. למחרת כולנו קיבלנו מכתבי התנצלות, ובשיחת הקבוצה
הבאה חיברנו יחד כלל חדש: כל שחקן שמתבקש לעזוב את המשחק
לוחץ לנו ידיים, והלחיצה הזאת מסמנת שמרגע זה הוא פנוי
לשרת את הקבוצה. ותאמינו או לא, זה
עובד.
|
| | |
 |
| |
